תקרת הזכוכית האישית לא תגביל אותי- מה שלמדנו מבן 

בן זוסמן ז"ל לא היה רק בן משפחה, חבר טוב ולוחם מסור. הוא היה דמות דרכה ניתן ללמוד דברים גדולים ומשמעותיים על החיים שכל כך אהב, גם כעת כשהוא כבר איננו.
בני משפחה, חברים, שותפים לענף הספורט שכה אהב, מדריכים, מורים וכמובן אחים לנשק מהמסגרת הצבאית בה הסתיים הכל, כולם מתארים אישיות שידעה לשלב קלילות ושמחה לצד רצינות ועומק המלווים בפרגון אינסופי והכל בשיא הטבעיות וללא מאמץ. לבן היו תכונות שבנו סביבו תחושת נוחות, אותנטיות ובעיקר אמון וזה כל כך נדיר בימים האלה.
שרית זוסמן, אימו של בן משתפת: ״בן תמיד היה שם. הוא ידע להקשיב ולתת את התחושה שאתה הכי חשוב ברגע הזה״. ניכר כי גם החברים ידעו שכאשר יצטרכו ויחייגו הוא יהיה שם, נוכח מעבר לקו תמיד. וכל זה קורה כשחייו עמוסים בתמהיל של מחויבויות וחלומות השזורים זה בזה ומצריכים התמדה שהיתה כל כך אופיינית לו.

גדול מהחיים
זווית מעוררת השראה במיוחד אצל בן היא המודעות שהיתה לו לפערים שבין החלומות ליכולותיו האישיות. פערים שבקלות עלולים לייצר ׳תקרת זכוכית׳ מתסכלת שאותו רק דרבנה להשקיע את המאמץ הנדרש במטרה להיות טוב יותר מיום האתמול, תוך שהוא יכול לפרגן למתחרה שניצח אותו בסוג של על אנושיות.
צבי זוסמן אביו של בן: ״היתה לו יכולת ייחודית לראות את האחר. הוא מעולם לא חיפש להיות במרכז אלא יותר להיות חלק ממשהו גדול, שיכול להיבנות בזכות שיפור מתמיד של כלל חברי הקבוצה". בן הדגים מהם ערכים של חברות אמיתית, מה נדרש להשקיע בחברות בשביל לשמר אותה. הוא הוכיח שאפשר לאהוב שפות, תרבויות, אנשים מכל המינים והסוגים גם אם הם שונים ממך.

אותו ילד שמעולם לא נלחם להיות במרכז, מגלה לנו מהו המרכז האמיתי. המורשת הזו עתירת ערכים יקרים מפז כמו אומץ, פתיחות ורגישות, נחישות וכמובן צורות רבות של אהבה, היא מתנה אותה השאיר אחריו בן זוסמן והיא תמשיך לעודד, לאתגר, להצמיח ולשפר את מבקרי מרכז טניס השולחן.