אהבה ממפגש שני – האהבה הגדולה של בן לשולחן
האהבה של בן זוסמן לטניס השולחן לא החלה כרומן גדול אלא כמעט במקרה. אביו צבי מספר שיום אחד כשבן היה בן תשע ״הרגשתי שזה הזמן הנכון ולכן הצעתי לו מספר דברים, ביניהם גם טניס השולחן״.
הוא נולד בתחילת המילניום, בשנת 2001, בכור בבית ירושלמי בו היתה נגישות לשולחן ׳פינג פונג׳. אביו צבי היה חובב המשחק וכזו היתה אפילו סבתא רבתא של בן. אחרי פעילות סטנדרטית שכללה כדורגל ושאר משחקי גיל בית ספר קונבנציונליים, בחר בן לנסות את טניס השולחן: ״בפעם השניה בה הוא שיחק היה הקליק. משהו שם ניצת, סוג של חיבור ואהבה טבעית למשחק״
שרית מוסיפה: “הוא התאהב. מה שהתחיל כפינג פונג הפך להיות טניס שולחן ומהר מאוד נאסר עלינו לקרוא למסגרת הזו ׳חוג׳ אלא ׳אימון׳, מכיוון שחוג זה לחובבנים והוא החליט שהוא הולך להיות מקצוען״.
לאחר כשלוש שנים טניס השולחן היה לא פחות מדרך חיים ובן התמסר לחלוטין לתכנית האימונים המחייבת; לא עוד פעילות של אחר הצהריים אלא מסע ממוקד של שחקן שהחליט להיות הכי טוב שהוא יכול גם אם צריך להגיע לאימון לפני בית ספר ואחריו, שניים ביום, בכל יום, במטרה להגשים חלומות. והיו לו חלומות גדולים, הוא חלם להיות אלוף ישראל אפילו להגיע לאולימפיאדה.
“הוא האמין בעצמו” מספר צבי, “כשבחנתי את את הרמה מקרוב מאוד וצפיתי בשאר המתחרים, קיבלתי תחושה שאולי זה לא יקרה. כמובן שמעולם לא אמרתי לו כיוון שהוא האמין וזה מה שהחזיק אותו. האמונה הזאת נתנה לו את הכוח להתמיד, להשתפר ולהיות טוב יותר והוא באמת הביא את עצמו לרמות הגבוהות, למועדונים מובילים, לתחרויות והישגים״.
בן הפך לשחקן הישגי לא מתוך רצון לנצח אחרים אלא מתוך תנועה פנימית: ״הוא רצה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו״ אומרת שרית, ״זה לא היה משנה מי עומד מולו, חלקם ניצחו אותו ואת חלקם הוא ניצח אבל הם נשארו חברים והיה לו כבוד אמיתי לכולם.
״בן השקיע שעות באימונים. הוא אהב את הדינמיקה, את הקצב, את העובדה שכל נקודה דורשת ריכוז מלא. זה היה העולם שלו. כשבן שיחק יכולת לראות בעיניים שלו את הניצוץ״.
המשחק הפך גם למקום של קשרים וחברויות. סביב שולחן הטניס פגש בן אנשים מכל קצוות הארץ ויצר חיבורים אישיים והפך לחלק אהוב בקהילה שתרם לבנייתה.
על שולחן הטניס הוא פיתח גם את חוש הביקורת העצמית. שרית: ״היתה לו מחברת בה הוא היה נותן לעצמו ציון אחרי כל משחק או אימון; במה הייתי טוב, במה הייתי גרוע ומה עליי לשפר. הוא פירק את עצמו לגורמים בצורה מעוררת הערצה במטרה להיות טוב יותר ובאימון הבא היה דורש מעצמו לעמוד במה שכתב, עד שהמכה בכדור תהיה מדויקת כפי שהיא צריכה להיות”.
גם כשהבין לקראת סוף התיכון שהחלום האולימפי כבר לא יתממש, בן לא עזב את טניס השולחן. "הוא המשיך להתאמן תוך שנת השירות ואף אימן בעצמו ילדים. הוא הבין שהמשחק היחידני אינו רק שלו אלא יכול להיות משהו חברתי, כזה שיחבר בין אנשים״ אומר צבי ומוסיף, ״בן לא הפסיק לאהוב את שולחן הטניס אבל כמו תמיד המשיך קדימה במחויבות מלאה. כאשר הגיעה העת להתגייס הוא התייחס לשירות הצבאי באותה רצינות בה התייחס לטניס השולחן".
כמו דברים אחרים בחייו אהב בן זוסמן את טניס השולחן באופן טוטאלי ומלא משמעות. זו אינה אהבה של ניצחונות, פרסים ותעודות אלא אהבה של משמעת, תשוקה ואמונה ביכולת לשבור כל תקרת זכוכית, בדיוק כמו הסמל הטקטי שלו שהיווה השראה במסע חייו הקצר.
צבי מסכם: ״זה מרגיש טבעי ואפילו שליחות, להקים מקום שבו ילדים ובני נוער יוכלו למצוא בעצמם את אותה תשוקה שבן מצא. זה לא רק ספורט, אלה ערכים, קהילה ודרך חיים״.
תוכן נוסף
